ספירולינה

Menu

ספירולינה

ספירולינה היא אצה ירוקה-כחולה, המשמשת בעיקר כמקור תזונתי לבני אדם, דגים וחיות משק. 
 ספירולינה גדלה גם במים מתוקים וגם במים מלוחים.

הצורות הנפוצות של ספירולינה הן כאבקה מיובשת, כספירולינה שעברה הקפאה (לעיתים משווקת כ”טריה”) או בטבליות.

במידה והספירולינה לא מעובדת בצורה נכונה, היא עלולה להכיל ריכוז גבוה של חומרים רעילים . רעלנים אלו עלולים להצטבר בגוף ולהביא לליקויים בכבד ובמערכת העצבים, במיוחד במקרים בהם לוקחים ספירולינה לתקופה ממושכת.  תנאי הגידול של האצה עשויים לחשוף אותה למים המכילים רעלנים מסוג מיקרוציסטין, ארסן או מתכות כבדות כמו עופרת וכספית . כדי להמנע מצריכת ספירולינה מזוהמת יש לבדוק היטב את מקור האצה ולוודא שהמגדל נזהר מזיהום במתכות כבדות ובמיקרוציסטינים.לכן חשוב להקפיד לקנות תוספי תזונה מיצרן מהימן.

ספירולינה מיובשת מכילה כ-50%-70% חלבונים מסוג “חלבונים שלמים”, המכילים חומצות אמינו הכרחיות לאדם.

  • ויטמינים: A, C, K, E, B1, B2, B3, B5, B6, B8, B9
  • מינרלים: ברזל, סידן, ביטא קורטן, נתרן, אשלגן, מגנזיום, אבץ, כרום ועוד
  • אומגה 3 ואומגה 6
  • אנטי אוקסידנטים

אצת הספירולינה מכילה ויטמין K ולכן חשוב להתייעץ עם רופא לפני השימוש, אצל אנשים הנוטלים תרופות מדללות דם כגון אספירין וקומדין.

רוצים ללמוד עוד על ספירולינה ?
השתמשו בגברת גוגל ובאדון יו טיוב 🙂

כאן יש מאמר מצויין מהאתר של ד"ר מרקולה .

 

אני משתמשת בימים אלו בסוג הזה :

בכל העוגה הנהדרת הזאת יש כפית אחת בלבד של אבקת ספירולינה. 
זו לא טעות הקלדה, אכן כפית אחת.
שטוחה.
העוגה במרקם גלידה וכאמור היא קרה (לא אפויה) ונשמרת במקפיא ולא במקרר.
אין צורך להוציא להפשרה קצרה לפני החיתוך וההגשה .
פשוט להוציא ולחתוך עם סכין גדולה וחדה.

הערה חשובה : אל תתחילו לאכול ספירולינה כאילו שזה מזון גאפס מומלץ, כי הוא לא. הוא אפשרי, מאוחר בתכנית, אפילו מאוחר מאד. אני מניחה שאין בעיה עם כפית בעוגה שלמה אבל לא ממליצה להפוך את זה למזון יום יומי. זה כנראה עוזר בעצירות ואולי עוזר עם מתכות כבדות. בכל אופן ההמלצה היא "אחרי שיש החלמה במעי".

מה צריך ?

 

לשכבה התחתונה:

15 תמרים (מג'הול)

1/3 כוס שקדים טריים

1/3 כוס אגוז מלך

1/3 כוס אגוז ברזיל

אפשר להחליף בכל מיני אגוזים אחרים שיש לכם בבית כמו מקדמיה, קשיו,ברזיל (אורגאני אם אפשרי וכמובן לא קלוי).

שכבה אמצעית ועליונה תתחלנה במסה אחת שתופרד לשתי מסות בהמשך:

2 כוסות קשיו (לאחר השריה של חמש שעות לפחות. אני משרה ללילה שלם)

קמצוץ מלח הימלאיה

קמצוץ קינמון (אופציונלי)

מיץ מחצי לימון

3 תמרים (מג'הול)

3 כפות דבש 

3 כפות שמן קוקוס

2/3 כוס קרם קוקוס

1/2 כוס מים

1 מנגו בשל

1 כפית שטוחה של אבקת ספירולינה טהורה.

איך מכינים?

לתחתית:
הכניסו את התמרים (ללא הגרעין) והאגוזים למעבד מזון ועבדו עד לקבלת מרקם דק עד גס .
משהו כמו חרוסת של עצלנים בפסח.
שטחו והדקו את העיסה בתבנית עגולה בינונית.

לבלילות:
הכניסו את כל המרכיבים מלבד המנגו והספירולינה למעבד מזון ועבדו במהירות גבוהה עד לקבלת מרקם אחיד וחלק.
כנראה שתצטרכו , כמוני לעצור מידי פעם ולבדוק שאתם מרוצים מהמרקם. אם  דליל לכם מידי אפשר להוסיף כף חמאת שקדים או ,
כף טחינה גולמית , או כף חמאת קוקוס אם יש לכם (חמאת קוקוס,
לא שמן קוקוס). 

שפכו חצי מהכמות המעובדת לקערה נפרדת.
הכניסו לבלילה שנשארה במעבד המזון את המנגו ועבדו עוד דקה שתיים או יותר עד לאיחוד המנגו .

שפכו את הבלילה הצהבהבה לקערה והחזירו את הבלילה שהוצאתם קודם אל תוך כלי מעבד המזון.

מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שהכנתי את העוגה, שטפתי את הכלי בין בלילת המנגו לבלילת הספירולינה כי לא ידעתי איך צבע המנגו ישפיע על האצה. 
אני עדיין לא יודעת.
ניחוש שלי, הכלורופיל היה לוקח בגדול והמנגו היה נבלע .
לשיקולכם.

לבלילה השניה הוסיפו כפית אבקת ספירולינה ועבדו לאיחוד.
אין לי מושג למה ואני בטוחה שיש לזה הסבר אבל הוספת האצה דיללה את המסה באופן משמעותי.
זה לא השפיע על המרקם הסופי של העוגה.

שפכו את בלילת המנגו על תחתית התמרים והאגוזים.
מעל, שפכו את בלילת הספירולינה.

כסו בנייר אפייה/ניילון נצמד או צלחת גדולה והכניסו למקפיא ללילה.

כן, היא טעימה.
לא, אין לה טעם של ים 🙂

Share on facebook
Facebook

הלידה

Menu

הלידה

הפסקת חשמל יזומה החלה ביישוב לא מזמן ותימשך לעוד שעות רבות.

הודיעו והתריעו על כך מראש. היה מספיק זמן להיערך ולעשות תוכניות של איך 'לשרוד' שמונה שעות באור יום אביבי ללא חשמל. (מילא בלי חשמל אבל בלי אינטרנט? …ות'כלס, בלי פייסבוק?)

הילדות משחקות בחוץ עם חברים, התינוק ישן בערסל בשלווה, שאריות מארוחת הבוקר עדיין על השולחן לנשנוש בהמשכים ואני, עם כוס קפה שחור מחוזק, מחברת שורות ועט ביד, יושבת לכתוב את סיפור הלידה של התינוק, ההוא מהערסל …..

הקדמה מתבקשת:

לפני כמעט שמונה שנים נולדה בכורתי, תמר.

עגולה וצהבהבה כמו הפרי עצמו, מושלמת ומדושנת נשלפה מדופן בטני על שולחן הניתוחים כשחבל הטבור מלופף סביב רגלה ובטנה כמסרבת להיפרד ממני (או אני ממנה), זאת לאחר שעות של צירים ממושכים (12 שעות….) עד פתיחה מלאה , במחלקת היולדות של בית החולים בו אני עצמי הגחתי לעולם 30 שנים קודם לכן.

סיבת הניתוח כך יצוין: האטות משתנות בדופק העוברית.

מבוהלת ,לא מודעת ולא  מוכנה לאפשרויות , כשלתי בניהול הלידה הראשונה שלי . כשלתי ביהירותי. בהנחה השגויה שאני יודעת את כל מה שיש לדעת כדי ללדת כפי שהטבע התכוון לכך.  התבדיתי כאשר נכנעתי למפל ההתערבויות "הרפואיות" שכמו כדור שלג אימתני הובילו אותי באופן בלתי נמנע לשולחן הניתוחים.

תמר נולדה בשבוע 39+5 , במשקל 3500 ק"ג.

מושלמת ויפהפייה.

מיד משהגעתי לחדר המחלקה  (שעתיים אחרי הניתוח) כבר הנקתי אותה.

 4 שעות לאחר מכן ישבתי על כיסא והכרזתי על בּיוּת מלא.

וכך היה.

שנה ושמונה חודשים לאחר מכן, בשבוע 41+5 בבית חולים אחר ובהתנהלות שחזרה על עצמה, (הפעם "רק" 10 שעות צירים ופתיחה של "רק" תשע וחצי…)  במשקל 3700 ק"ג, מאותה דופן בדיוק, הצטרפה אלינו קרן השמש שלי, ביתי השנייה – נעה.

הסיבה שצוינה: האטות משתנות בדופק העוברית.

סיבת התכלס: נהלים…נהלים…מפל התערבויות  .נהלים….ומנהל מחלקה יהיר שהתחיל בדיוק משמרת בוקר והחליט שאני תופסת את המיטה יותר מידי זמן.

ההתמודדות הפעם היתה קשה יותר מהראשונה. הן פיזית והן נפשית. שכן ההשלכות על לידות עתידיות לא בישרו אופטימיות רבה. כלומר, לא – ללידה רגילה.

אף על פי שבנותיי לא הגיחו לעולם בדרך הטבע , האימהוּת עצמה זרמה לי באופן טבעי

. ברור היה לי איך להיות אימא.

חלפו חמש שנים, במהלכן אספתי כמעט כל מידע אפשרי על לידות נרתיקיות לאחר ניתוח קיסרי (לנל"ק), או בשמם הלועזי VBAC – ויב"ק (Vaginal Birth After Caesarean  ).

קראתי עשרות מחקרים, צפיתי באינספור סרטונים של נשים שעשו את זה (גם אחרי שלושה וארבעה ניתוחים), הצטרפתי לפורומים וקבוצות פייסבוק רלוונטיות וככל שלמדתי שלא רק שהדבר אפשרי , הוא גם מומלץ וסיכוניו מזעריים לעומת ניתוח .

הייתי נחושה לנסות ללדת באופן טבעי וזאת עוד לפני שהייתי בהריון.

לא רק ויב"ק העסיק אותי, אלא כל תחום זכויות היולדת , האפשרויות שלא מוצעות ולא נלמדות. הקלות הבלתי נסבלת בה נשים מובלות לניתוחים קיסריים מיותרים , החינוך הלקוי , חוסר המודעות , הרצון והתרומה הצנועה שלי בהעלאתה .

הנושא נהיה בדמי.

והנה , אני הרה בשלישית.

הרגשתי וידעתי על כך בשלב מאוד מוקדם (שבוע 5) ופתאום , ההתעסקות התאורטית עם הנושא החלה ללבוש ממד מוחשי ומציאותי.

בעיקר  – אישי.

היה לי ברור שלא רק שאעשה כל מה שביכולתי להתכונן מנטלית ופיזית ללידה  נרתיקית, הפעם  – אני גם הולכת לעשות את זה בבית !

גדושה במידע וידע לגבי סיכויי ההצלחה, התחלתי לתכנן ולהתכונן ללידה שלי. כן, ללידה שלי שבסופה צפוי להצטרף תינוק קטן וחמוד אבל הפעם , בתקווה, אהיה המפיקה בפועל, השחקנית והמנהלת.

אף אחד לא יעמוד מולי או מעלי  ויאמר לי שאני לא יכולה !! שאסור לי לנסות !!

לשם כך יצרתי קבוצת פייסבוק פרטית ואינטימית בה קיבצתי לי מעגל נשים תומך, מהסוג שלא ישפוט ולא יפחיד אותי בסטטיסטיקות ואנרגיות מחלישות. שם תיעדתי את ההריון בתמונות שבועיות, חששות ולבטים, עדכוני בדיקות מעקב , צרבות ושאר נדודי שינה וקיטורים.

שם הקבוצה – "הריון שלישי – לידה ראשונה?" (אל תנסו לחפש אותה…היא סודית וזה…)

אז ידע  – יש.

פלטפורמת תיעוד – יש.

פחד – אין.

אבל מה עם ליווי רגשי ?

הפעם היה לי ברור שאני חוברת לדולה , וזו היתה  אחת ההחלטות החשובות והטובות שעשיתי בהריון הזה.

איילת ואני חלקנו עוד קודם אי אילו מעגלים וירטואלים ומשהשמעתי קולי ב"נשים קוראותללדת" כאשר שאלתי מי מהחברות ילדה ו/או מכירה נשים שילדו לידה נרתיקית לאחר 2 קיסריים , בין העונות הרבות (והן רבות) פנתה אלי איילת והציעה את ליוויה בתהליך שלי.

'סימנתי' לי אותה .

ומשהתקדמתי בהריון והרגשתי שזה הזמן, חברתי לאיילת והתחלנו תהליך.

"עשיתי לי דולה" ! J

השבועות חלפו והשאלות "האם את נושאת תאומים" החלו להישמע…. :-/

בשלהי החודש השביעי , קולות הספק החלו לבצבץ בנוגע ללידת הבית שכן לא יהיה פשוט למצוא ליווי רפואי ללידת בית ב 'מצבי' .

החלטתי לנסות לפנות שוב לרופא שפניתי אליו בתחילת ההיריון , זה שענה לי כי פניתי אליו מוקדם מידי ושבלי קשר,  סיכויי להצליח בלידה נרתיקית עומדים על עשרים אחוזים. ומדובר באחד הרופאים התומכים (מאוווד) בלידות ויב"ק.

ובכל זאת, לאחר חיזורים לא מעטים ועקשנות מתמדת  – הוא הסכים.

עשיתי לי גם רופא מלווה ! J , כזה שמאמין שזכותה הטבעית של אישה לבחור את אופן לידת צאצאיה ואת מלוויה , שמוּנע מאמת זאת לצד התנהלות רפואית מקצועית ולא מתוך התנהלות של רפואה משפטית מוֹנעת.

שבוע 38 הגיע בעצלתיים  , אך ….'חדר הלידה' הביתי  מוכן ומזומן

ובינתיים הבנות משתעשעות ….

החברות עשו לי 'מעגל לידה' סביב המדורה. הטעינו אותי בברכות , מתנות ואנרגיות מעצימות.

הכרזתי לכל עבר שמבחינתי אפשר כבר ללדת.

אבל, רצונות לחוד ו…מציאות לחוד.

שבוע 40.

מתהלכת בכבדות. מבעבעת מבפנים. שקטה ורועמת באותו זמן.

ללא המלצה או הפניה מחליטה לגשת למחלקת היולדות למעקב מוניטור.

המפגש עם הדסיפלינה הלא אהודה עלי העמידה בפני הזדמנות לבחון את הדבקות והנחישות שלי במטרה תוך הפגנת קור רוח מהול בחצי חיוך לא מתריס.

האחות מציינת בפני כבדרך אגב להזדרז לקבוע תור לניתוח שלישי .

אני , מציינת שמעדיפה להמתין לתנאים טבעיים של תחילת לידה ורק אז להגיע לבית החולים.

האחות : "מבחינתי, הייתי נותנת לך לנסות ללדת טבעי"

אני – מחייכת ומסמנת לי אותה.

מוניטור תקין.

ממתינה בחדר הרופא  לבדיקת אולטרסאונד.

פתאום מופיע , האחד ולא אחר , הגניקולוג הראשון שלי משחר נעורי. (כן, נעורי…) , הרופא שניהל  (כן, ניהל…) את הלידה הראשונה שלי והחליט על הניתוח הראשון וגם ביצע את הניתוח ואם זה לא מספיק הוא גם היה רופא המעקב של אימי כאשר נשאה אותי בבטנה. (!!)

כן, גם אני חשבתי שהוא כבר בפנסיה…..

גם השיח איתו הולך לכיוון ניתוח שלישי ו.. "כדאי שתקבעי ליום שני בצהריים כי בבוקר אנחנו די עמוסים"

אני: מחייכת ב 'הסכמה'…

כבר למדתי לבחור את הקרבות שלי.

ממתינים לרופא נוסף שידוע כמדייק יותר בהערכות משקל.

תוך שהוא לועס את שארית התפוח שלו ומציץ בהודעת טקסט בנייד שבכיס שלו, הוא מעביר את המתמר על בטני ומכריז : "4500 ק"ג. לא קרוב לאגן. הוא לא יעבור" (!!!)

ואת זה הוא בכלל מכריז לאוזני הרופא הראשון בלי להסתכל עלי לרגע , בלי לדעת מי אני ומה עברתי ועדיין עוברת כמעט שש שנים לקראת הלידה הזאת.

"הוא לא יעבור"

הזכירו לי להגיע ביום שני  הקרוב לניתוח  ושחררו  אותי עם הפניה לתאריך המיועד. זה שמתאים להם מבחינת העומס וזה..

אמרתי תודה רבה ויצאתי משם.

מתכנסת….

הולכת ומתרחקת מכל השאון והבלגן.

כבדה…כאובה….

מצב הרוח בתנודות קיצוניות….

מתפרצת…

לא מדברת שעות…..

נושמת..

מתחברת…

40+1

נועצת עם איילת , הפייה המלווה שלי , ה –  Fairy Godmother שלי  כמעט על כל דבר ועניין.

 בעצם , מדברת בעיקר איתה.

בהמלצת איילת כשפית נוספת עם קול של מלאך ועיני ברקת נכנסת לתמונה  ואני, בשלב זה משחררת כל סקפטיות ומתמסרת ל'רוח' .

הכשפית  –  (תהילה מלכהבקולה מצליחה להרגיע את חששותיי ומטמיעה בי מרחוק זרעים של עוצמה כשהיא מסירה ממני ניצנים סוררים של פחד.

היא מציעה שאצייר ….

חזון, פנטזיה

מתנועעת במעגלים על כדור רך וסגול מביטה בצל שלי על הקיר ועוברת על קווי המתאר שלי עצמי

הכל בגדול

פנים שלוות בעת הכתרה ? (כשראש התינוק מגיח)

איך יצא לי דבר כזה?

40+2

מתנתקת מ – הבחוץ

מתחברת ל  – בפנים

40+3

הפקק פוקע…..

משהו מתחיל להתרחש….

מעדכנת את איילת….

מחוייכת…מתרגשת, מקבלת כל ציר בחדווה גדולה.

אלו כבר לא בריקסטונים, זה הדבר האמיתי.

לפחות ההתחלה שלו כי אני עדיין מחייכת….

איילת מגיעה  ושתינו מתבצרות לנו יחד בקומה העליונה.

כמו חברת ילדות שבאה לישון אצלי ואנחנו מקימות קמפינג למעלה על השטיח, מסיבת פיג'מות , מוסיקה, אוכל , סודות ולחשושים, צחוקים, סרטונים. ובין לבין…. ציר.

עדיין כאלה שגורמים לי לחייך.

אחד בשעה…שניים בשעה…הפסקה של שלוש שעות ואז שוב….

בבוקר יצאנו לטיול רגלי בשבילי היער. צועדת  בקושי רב את צעדי הברווזה שלי אבל יודעת שאני מקדמת בכך את מה שמבקש להתקדם ולהגיע.

שם, בנקודת תצפית קסומה המשקיפה על העמק, כשמאחור הסוסים של החווה המקומית עשינו אמבטיית שמש מקודשת.

איילת , אני והבטן הענקית.

כשחוזרות הביתה … המים יורדים…

תחושה נפלאה וראשונה לי שכן לא חוויתי אותה בלידות הקודמות.

מכאן מתחילות שמונה שעות מסע החניכה שלי.

נשענת

רוקדת

שואפת

מעגלת

נמתחת


נעמדת

מרפה
 
 עיני נעצמות
 
מתכנסת
 
חולמת
 
מתעוררת
 
עיני נפערות
 
מתרחבת
 

 

הצירים נעשים תכופים וארוכים

כל עשר דקות

כל חמש

כל שלוש

הגיע הזמן לזמן את הרופא

הוא בדרך

איילת משקה אותי בשיקויים

מרווה אותי בנוזלים

מים בחוץ

מים בפנים

מים יוצאים..

בשקט הוא נכנס

מחייך כמו ילד

שואל בעיניו לשלומי ומבקש בנימוס לבדוק אותי

מנצלים את רגעי ההפוגה בין הצירים

פתיחה 4-5 ס"מ

ראש גבוה.

ממשיכים….

מרינה  שרה לי בווליום גבוה

אני שרה לילד שלי שתיכף אפגוש בפניו

נשבעת לו לאהובי  שאתן את כל כולי

אתאמץ הכי טוב שאני יכולה ומעבר….

מזהה את הפחד ההוא מהעָבר

את השביל המוכר

מבקשת לעמוד מולו

הפעם לא כקורבן

רוקדת את עצמי לדעת

פנימה   החוצה

במעגלים נפערים

I am dancing myself out, I am dancing myself in, 
I am bouncing of this story mode of purity we are in. 

I'm reaching out for life,

 Yet I don't want to be the sacrifice,

The warrior,

 I just wanna be me

הצירים מתחזקים

נהמות עמוקות

ארוכות….

ארוכות…

ארוכות….

וקולי רועם

כואב מידי בשביל לבכות

שבע שעות חלפו מאז התחילו הצירים התכופים

גופי מותש

רוחי … כמעט

רוחי מבקשת לנוח

לרגע … לרדת מהמשמר

גופי (שכלי) מבקש  את הרופא שיבדוק אותי

מבקשת להתעודד מהתקדמותי

דופק העובר  – מצויין !

הפתיחה – נשארה כשהייתה שלוש וחצי שעות קודם .

5 ס"מ.

ראש – עדיין גבוה.

עדיין גבוה.

גבוה.

גבוה.

מתרחשת כאן לידה !

הגוף שלי בלידה !

והדבר כמו לא נוגע לו בכלל

לתינוק שבתוכי

שישן ונח לו בזמן שאני,

במסע המפרך שלי

שבכלל לא קשור אליו.

הוא כבר החליט מראש

כאילו אומר לי : זה שלך  – לא שלי.

אני על סף אפיסת כוחות

כל שאני רוצה הוא לישון

המילים 'ראש גבוה' היו כחרב שננעצה בסלע

So be it !!

נשענת על שולחן גבוה

הפייהמימיני

הרופא משמאלי

הפוגה קצובה בין הציר הקודם לציר הבא

זהו רגע מקודש

ממתינים למוצא פי

"זה הזמן"….

אני אומרת כמעט בלחישה ברורה 

"זה הזמן לנסוע לבית החולים"

" אני חושב שאת צודקת" , ענה לי הרופא כמעט באותה לחישה

מבחינה רפואית לא היתה באמת סיבה.

לא הייתי בסכנה  והעובר לא היה במצוקה.

(הוא בכלל ישן כל הזמן הזה…)

הגעתי לשיא שלי

סיימתי את הריקוד שלי

עכשיו הגיע הזמן לקבל את זה שהמוסיקה הפסיקה ולנוח

פשוט לנוח בחיוך ושמחה

בתחושת מלאות והשלמה שנתתי את כל מה שיכולתי לתת

הקשבתי לרוח והגעתי  אני להחלטה

אף אחד לא הפחיד אותי

אף אחד לא איים

לא דחף

לא צעק

לא הכריח

אחרי 48 שעות לטנטיות ועוד 8 שעות אינטנסיביות בביתי שביער

מוקפת באיש ובבנותיי שכבוד גדול נפל בחלקי להיחשף ולחשוף בפניהם את עומק נשיותי הפראית הקדומה , את חולשתי ואת חוזקי, את נהמתי ואת בכיי ובעיקר את החלטתי ובחירתי שלי באופן בו יסתיים המסע שלי  ,  עטופה, מלוּוה ונתמכת בדולה הנפלאה שלי , איילת, שלא הייתי צולחת את הדרך בלעדיה ובנוכחות רופא ששמר על מרחק מכבד והתקרב רק כשהתבקש ,    נסענו למרכז הרפואי  – זיו בצפת.

איילת נוהגת ואני במושב האחורי על שש, אוחזת בחוזקה במשענת הראש , הלומת תופת  בין ציר לציר ,אילן דואג לסידור לילדות אצל השכנים ומצטרף אלינו מיד .

מגיעים לחניה. מתהלכת בשקט ובצעדים מדודים , נשענת על איילת, מחבקת אותה בכל פעם שיש ציר, לוקחת אויר וממשיכה בצעדים קטנים יותר, בתקוות שווא שזה מה שידחה את הצירים .

 שם במחלקה משהתחוור לצוות  שקיבל והקיף אותי  שהופיעה מולו  אישה הרה  בשבוע 41+6 כשבעברה שני ניתוחים קיסריים , כאובה וזועקת החלה המולה גדולה ופחד בעיניהם אל מול האפשרות שאני והעובר בסכנה.

לא סכנה ולא נעליים.

רק רוצה לישון !!!!!

כבר לא נוהמת נהמות הרואיות,  עכשיו אלו צרחות זעם על השאלות הטורדניות של האחיות, על הניסיונות הנואשים לחורר את ורידי  בשתי הזרועות על מנת לקחת דמים .

רופאה צעירה אחת שכבר 'זכיתי' לפגוש במהלך ההריון הזה הופיעה מצידי הימני והחלה לנזוף בי בקול רם וצווחני בשאלה: מדוע הגעתי עד שבוע 41 ???

היא חזרה על השאלה כמה פעמים ובכל פעם הרימה עוד ועוד את קולה.

אני, עדיין עומדת על רגלי, נשענת על המיטה , מתחברת בפעם האחרונה ללביאה הכאובה והאמיצה שהייתי שם למעלה בחדר שבביתי,  עיני שהיו עצומות רוב הזמן כמבקשת לזכור את תפאורת  היער ולא את החלוקים הלבנים  נפערו שוצפות וזועמות כשסובבתי אליה באיטיות את ראשי. היא עמדה קרוב . מאוד קרוב כששאגתי עליה שתתרחק ממני עם השאלות המטומטמות שלה או שלפחות תמתין שיסתיים הציר.

איילת עזרה לי להתפשט , ראיתי את אילן .

המיטה הגיעה ואני רציתי לרדת לחדר הניתוח ברגל, לא רציתי לשכב, ידעתי שיכאב יותר אם אשכב.

ידעתי גם שהמרחק ביני לבין הסמים הנכספים הוא עניין של דקות ספורות.

עליתי למיטה. אילן ואיילת ליוו אותי במסדרונות ובמעלית המובילים  לחדר ההכנה לניתוח ונפרדו ממני שם .

היי, הייתי כאן קודם.

אני זוכרת.

אבל התחושה היא אחרת.

הגעתי בעצמי.

הגעתי יום אחרי התאריך שקבעתם עבורי.

אף אחד לא יקבע לילד שלי מתי להגיע !

הוא בא מתי שנכון לו. ולא מתי שיש לכם רגיעה בעומס.

"קר כאן"

אני אומרת וחוזרת על זה עד סיום הניתוח

מתעלמים ממני

מרגע זה אני מנתקת את עצמי .

משכיבים אותי על הצד

מקופלת בתנוחת  עובּר

דקירה בגב

המרדים מקלל ברוסית

הוא כמעט פספס כי זזתי קצת

ביקשתי להמתין רגע עד שהציר יחלוף

שוב דקירה

זרמים חמים כמו חוטים רטובים שוטפים את רגלי

משכיבים אותי על הגב..

ואני מחייכת חיוך קטן ושליו ממש כמו בציור שציירתי על הקיר

הצעקות סביבי נרגעו

בכי של תינוק שהעירו משינה עמוקה

בכי שלי מהקלה ושמחה

 עוברות שתי דקות בערך והאחות מגיעה אלי עם ה'חבילה העטופה'

פנים עגולות ושפתיים קפוצות מתקרבות לשפתיי שלי

האחות משהה עוד כמה רגעים את הרגע שזכרתי מפעמים קודמות כמהיר וחטוף מידי.

משקל : 4390 ק"ג !!!

"ידעת שהוא כזה גדול"?? שואלת אותי האחות בתדהמה.

"ידעתי" אני עונה .

אני מגלה שהיד שלי משוחררת מכבלים וצינורות (לא הספיקו לקשור) ומלטפת את פניך הרכות.

התחושה של  –  "היי , הייתי כאן בעבר"  הייתה מפעימה עוד יותר כשאני נדהמת עד כמה אתה  דומה לאחותך תמר .

נפרדנו לשעתיים בלבד.

שעתיים בהם אבא שלך היה איתך רוב הזמן

נפגשנו שוב בחדר המחלקה .

שם  קיבלתי אותך לזרועותיי ומיד הסרתי מעלי את הכותונת והתחברת לשדיי.

הכרזתי על ביות מלא.

וכך היה.

למורת רוחם של אחיות הצינוקיה

ישנו יחד

צמודים

עור לעור

לאחר חמש  שעות ביקשתי לרדת מהמיטה ולשבת על כורסא.

האחות אחזה אותך לכמה רגעים כדי שאוכל לקום ובתנועות איטיות ובוטחות,

זכרתי מפעמים קודמות לאיזה כאב לצפות כשאתרומם לישיבה ועמידה ואז שוב ישיבה.

סיכות המתכת מפלחות את בטני אבל אני מתעלמת מזה ומניקה אותך לראשונה בישיבה . כיווצי הרחם המצולקת בשלישית בכל יניקה שלך כואבים בהרבה מזה.

כמה יפה וגדול וחזק אתה.

סבתא שלך מגיעה בהתרגשות לפגוש אותך לראשונה, אחריה אביך מגיע עם אחיותיך תמר ונעה שעוטפות אותך ברוך אימהי  כמעט לא  מאמינות שאתה כבר כאן. מחוץ לבטן .שאפשר לגעת בך ,לחבק וללטף…

משאירה אותך איתם ונכנסת להתקלח ללא סיוע.

שם, במקלחת בית החולים, לבד , סוף סוף , תחת זרם המים החמים אני עוצמת עיניים . מלטפת את בטני שפחתה .

 מסבנת בתנועות מגששות את הצלקת הטרייה.

ביום השישי להגיעך אלינו בעת שאבא שלך יערסל אותך בזרועותיו הוא יעלה על שפתיו את שמך ויציע  – עופר  ?

עופר

שם אחד שלא עלה ולו פעם אחת כשהעלינו הצעות והתלבטויות רבות ומרובות

עופר

כמה נעים

כמה נכון

ההצעה הכי טובה שיכלה להיות

The best OFER we can get !!!

 (תודה שרון 😉 )

עופר פרל

נולד ב 4 במרץ 2014

בשעה 09:05 בערב

במשקל 4390 ק"ג

יפה

עגול

ושליו

או,

עופר פרל

נשלף מדופן בטני

עת שהוא ישן שינה עמוקה ומתוקה

בשעה 09:05 בערב

במשקל 4390 ק"ג

יפה

עגול

ומוכן לבלוע את העולם …..

התהליך שלי הושלם.

המסע, עדיין  בעיצומו,

אני אמא לשלושה…


Share on facebook
Facebook